אבחון נוירופסיכולוגי

arrow_left דף הבית | אבחון נוירופסיכולוגי

סר ויליאם אוסלר השתמש לראשונה במונח נוירופסיכולוגיה בשנת 1913 אולם התחום הוכר לראשונה ע"י הממסד הפסיכולוגי בשנת 1936 ובשנות ה – 40 התחיל להתמסד כתחום ייחודי. נוירופסיכולוגיה קלינית הנה מדע ישומי העוסק בביטויים ההתנהגותיים של דיספונקציות מוחיות. זהו מדע שמתפתח באופן עקבי עם השנים והתפתחות זו מואצת בשנים האחרונות. התפתחות זו מייצגת את ההתמקדות ההולכת ומתחדדת בזיהוי, אבחון, וטיפול בבני אדם עם פגיעות מוחיות.

כיום עולה הדרישה לאבחון נוירופסיכולוגי על-ידי פסיכולוגים ופסיכיאטרים החושדים שמטופלים סובלים מבעיות נוירולוגיות. נוירולוגים ונוירוכירורגים מבקשים אבחון לעזור להם בקביעת האבחנה ולתעוד ומעקב אחר התפתחות הפרעות המוחיות או השפעות הטיפול. קשר חשוב קיים בין הנוירופסיכולוגיה לבין הגרונטולוגיה להבנה מעמיקה של בעיות נוירופסיכולוגיות בגילאים מבוגרים. נוירופסיכולוגיה של ילדים הולכת ומתפתחת ביחד עם ההתקדמות בהבנת פיגור, לקויות למידה ובעיות התנהגות אחרות של ילדים.

הסטורית הנוירופסיכולוגיה היתה מדע אבחוני בעיקרו, אולם בשנים האחרונות הולכות ומתפתחות גישות טיפול שונות.

כיום הבדיקה הנוירופסיכולוגית מתייחסת לארבעה ממדים: דיאגנוזה, מענה על שאלות הנוגעות לתפקוד ומסוגלות, טיפול והשגחה, טיפול – פיתוח תוכניות טיפול והערכה של יעילותן, ומחקר.

אבחון

אבחון נוירופסיכולוגי יכול לספק אבחנה מבדלת בין סימפטומים פסיכיאטריים לבין סימפטומים נוירולוגיים, זיהוי בעיה נוירולוגית אפשרית באנשים הסובלים מפגיעה מוחית לא פסיכיאטריים, אבחנה בין מצבים נוירולוגיים שונים, וסיפוק מידע על יכולותיו ומגבלותיו הקוגניטיביות של האדם.

ההתקדמות המשמעותית ביותר באבחון ומיקום של מצבים פתולוגיים במוח הושגה עם המצאת ה – CT ומאוחר יותר ה - MRI כמו גם ה – FMRI, PET. מכשירים אלה צמצמו את הצורך באבחון נוירופסיכולוגי כמו גם את הצורך בשיטות אבחון אחרות. אולם עדיין ישנם מצבים שאפילו המכשירים הרגישים ביותר אינם מסוגלים לזהות ליקויים מוחיים מסויימים כגון מצביים טוקסיים, מחלת האלצהיימר ותהליכים ניווניים אחרים ופגיעות ראש קלות. במצבים אלה הממצאים הנוירופסיכולוגים יכולים להיות משמעותיים ביותר מבחינת האבחנה.

אבחון יכול לעזור בניבוי של תהליך ההתאוששות מפגיעת ראש. למשל אבחון נוירופסיכולוגי של אדם המתאושש מקומה בשלבים המוקדמים של חזרתו להכרה יכול לנבא את התוצאות הסופיות. בדיקות מוקדמות אלה שנעשות כאשר מצבו הנוירופסיכולוגי של האדם הסובל מפגיעה מוחית משתנה באופן עקבי, משמשות לקבוע את חומרת הפציעה. אצל אנשים הסובלים מפגיעה מוחית עם סיכון למחלת הנטינגטון, הסימנים המוקדמים להתפרצות המחלה יכולים לבוא לידי ביטוי בשינויים קטנים ביותר במצב הנוירופסיכולוגי שלהם.

טיפול באדם הסובל מפגיעה מוחית

ללא קשר אם נדרשת קביעת אבחנה לאדם הסובל מפגיעה מוחית, אנשים הסובלים מפגיעה מוחית נשלחים לאבחון נוירופסיכולוגי לבדיקת מצבם הקוגניטיבי ומאפייני האישיות שלהם – פעמים רבות עם שאלות הנוגעות להסתגלות שלהם למגבלות – על מנת שגם האדם הסובל מפגיעה מוחית עצמו וגם האנשים שמטפלים בו ידעו כיצד המצב הנוירולוגי משפיע על התנהגותם.

הערכה נוירופסיכולוגית מלאה מיושמת בדרכים רבות בטיפול באנשים הסובלים מפגיעה מוחית עם פגיעות ראש. מידע תיאורי מדוייק הנוגע למצב הקוגניטיבי והרגשי חיוני ביותר לטיפול בהפרעות נוירולוגיות רבות. תיכנון הטיפול תלוי בהבנה של היכולות והמגבלות של האדם הסובל מפגיעה מוחית, את אופי השינויים הפסיכולוגיים הנגרמים מהמגבלות וההשלכות של השינויים הללו על החוויה שלהם את עצמם והתנהגותם.

מידע נוירופסיכולוגי יכול לספק את הנתונים הרגישים ביותר ביחס להשפעות של הטיפול התרופתי על האדם. האבחון יכול לענות של שאלות כגון היכולת של האדם לטפל בעצמו, אחריות בקיום הנחיות טיפוליות, היכולת לנהוג, טיפול בכסף ועוד. כאשר הבודק מקבל את כל המידע מאבחון נוירופסיכלוגי מקיף – הסטורית האדם הסובל מפגיעה מוחית, רקע, המצב הנוכחי, התוצאות הכמותיות והתצפית האיכותית, הוא יכול להבין כיצד האדם הסובל מפגיעה מוחית מגיב לליקויים שלו וכיצד הוא יכול באופן הטוב ביותר לפצות עליהם, והאם וכיצד אימון מחדש יכול להועיל לאדם.

הרגישות והדיוק היחסיים של המבחנים הנוירופסיכולוגיים הופכים אותם למתאימים למעקב אחר התפתחות של מחלות נוירולוגיות שונות. מידע ממבחנים נוירופסיכולוגיים הנעשים באינטרוולים קבועים מספק אינדיקציות לגבי השתנות המצב הנוירולוגי, ואם כן באיזה קצב ובאיזה אופן. למשל דפוס מסויים של התדרדרות קוגניטיבית במבחנים חוזרים מצביע על תהליך דימנטי בשלבים מוקדמים של התפתחותו. בדיקות חוזרות יכולות לשמש גם למדידת ההשפעה של ניתוחים, טיפול תרופתי או אימון קוגניטיבי.

שיקום והערכת טיפול

כיום, רוב הנוירופסיכולוגים עוסקים בטיפול או במחקר על הטיפול במקביל לעבודה האבחונית, עבודה שמקבלת יותר ויותר הכרה בממסד כאשר ניתנת הכרה לצרכים המיוחדים של האנשים הסובלים מפגיעה מוחית ושל בני משפחותיהם.

בתוכניות שיקום ואימון מחדש מעורבים אנשי מקצוע המתחומים שונים, בין השאר פסיכיאטרים, פיזיותרפיסטים מרפאי שפה ועוד. הם זקוקים לסטטוס נוירופסיכולוגי עדכני כדי להתאים את תוכניות הטיפול שלהם לצרכים וליכולות האדם הסובל מפגיעה מוחית. אבחון ההתנהגויות הלקויות של האדם הסובל מפגיעה מוחית מספק למטפל תאור של היכולות המנטליות של האדם הסובל מפגיעה מוחית, ובנוסף מסביר מדוע האדם הסובל מפגיעה מוחית נכשל בביצועיו וכיצד ניתן לעזור לו בתפקודים שקשים לו. אבחון יכול להצביע על התאמתו של האדם הסובל מפגיעה מוחית לפסיכותרפיה, אימון קוגניטיבי התנהגותי ספציפי, וכו'.

מחקר

האבחון הנוירופסיכולוגי שימש ללימוד הארגון של הפעילות המוחית והתרגום של הפעילות הזו להתנהגות, ובמחקר של הפרעות מוחיות ספציפיות וליקויים בהתנהגות. מחקר עם טכניקות נוירופסיכולוגיות כולל את ההערכה של הטכניקות הללו, פיתוחן וסטנדרטיזציה שלהן. הדיוק והרגישות של הטכניקות הנוירופסיכולוגיות הופך אותן יעילות במיוחד לחקר שינויים התנהגותיים קטנים במיוחד, כגון אלה המופיעים בעקבות המחלות נוירולוגיות מסויימות או בעקבות שינויים מטבוליים.

למחקר הנוירופסיכולוגי השפעה ישירה על הנוירופסיכולוגיה הקלינית. אבחונים רבים שפותחו במקור לאבחון של תפקוד מוח נורמלי, משמשים כיום לאחר הסבתם לאבחון של ליקויים נוירופסיכולוגיים.

פגיעות מוחיות ואורגניות

במהלך שנות ה – 30 וה – 40 קלינאים רבים התייחסו לפגיעות המוח כאילו היו ישות אחת אחידה – אורגניות. כבר אז היה ידוע שנזק מוחי יכול להגרם ממצבים רפואיים שונים ומגוונים ושקיימים מתאמים ספציפיים בין האזור הניזוק במוח לבין ההתנהגות כגון תפקיד ההמיספירה השמאלית בתפקודי שפה, ולמרות זאת ההתיחסות לנפגעי הראש התבססה על ההנחה שאורגניות מאופיינת ע"י ליקוי התנהגותי אחד מרכזי. בהתאם גם נבנו מבחנים שמטרתם היחידה היתה לקבוע אם קיימת פגיעה מוחית ואיכותם נקבעה ע"י יכולתם להבחין בין ה"אורגניים" לבין אנשים הסובלים מפגיעה מוחית פסיכיאטריים לבין נבדקים נורמליים. אולם למרות מאמצים רבים לבנות מבחן או בדיקה שיהיו רגישים לאורגניות פר-סה, מעיין נייר לקמוס נוירופסיכולוגי, לא נמצאה כל תופעה התנהגותית אשר היתה משותפת לכל נפגעי הראש ולאף קבוצה אחרת.

בשלב ההתפתחותי הבא של הנוירופסיכולוגיה, נזק מוחי עדיין נתפס כתופעה אחידה, אולם החלו להתייחס לעוצמת הפגיעה. נמצא יחס ישיר בין הליקוי בהתנהגות לבין עוצמת הפגיעה בקורטקס של בעלי חיים, ללא קשר למיקום הפגיעה. הנזק המוחי נתפס כחד ממדי ולא ספציפי. הוא היה חסר כל השלכות אתיולוגיות, ללא רמז כלשהוא על קיום או העדר סימפטומים מסויימים.

הגישה הנוכחית לנוירופסיכולוגיה מזהה נזק מוחי כתופעה רב ממדית ומדידה אשר דורשת גישה אבחונית רב ממדית. הביטויים ההתנהגותיים של פגיעות הראש משתנים בהתאם לאופי, טווח, מיקום ומשך הפגיעה. תוך השפעה של גיל, מין, מצב בריאותי, ורקע פסיכוסוציאלי, עם התייחסות להבדלים נוירואנטומיים ופיזיולוגיים אינדיוידואליים. לא רק שדפוס הליקויים המופגן ע"י אדם נפגע ראש יהיה שונה מדפוס הליקויים המוצג ע"י אדם אחר שנפגע בראשו באיזור אנטומי או פונקציונלי אחר, אבל גם דפוס הליקויים עם פגיעות זהות יכול להיות שונה. יותר מכך, אנשים הסובלים מפגיעה מוחית עם פגיעות באזורים שונים יכולים להפגין ליקויים דומים. כך, שלמרות שנזק מוחי הנו שימושי כמושג מארגן לטווח רחב של הפרעות התנהגותיות, כאשר מתמודדים עם אנשים הסובלים מפגיעה מוחית אינדיוידואליים, המושג נזק מוחי מקבל משמעות רק לגבי דיספונקציות התנהגותיות ספציפיות וההשלכות שלהן הנוגעות לליקויים המוחיים העומדים מאחוריהם.

צרו איתנו קשר

שאלה? השאירו פרטים ונשוב אליכם בהקדם